פרשת שרה חלימי: האם בית המשפט העליון של צרפת יכול היה לפעול אחרת?

הפרשה הטרגית של שרה חלימי (יהודייה צרפתייה שנרצחה באכזריות על ידי אחד משכניה, קובילי טראורה), זכתה לכיסוי נרחב ורשויות המשפט הצרפתיות לא הובנו^[1], היו אפילו נתונות לביקורת^[2], בעקבות פסק הדין שניתן ב- 14 באפריל 2021 (פסק דין – 20-80.135)  ע"י בית המשפט העליון של צרפת.

אבל, יש לבחון פרשה זו פחות בסערה רגשית ויותר בקור רוח.

גם אם ניתן למעשה להבין את התובעים, עורכי הדין של הקורבן (שכן אלו מגינים על לקוחותיהם), את המנהיגים בקרב הקהילה היהודית (שמחזיקים בתפקיד פוליטי אל מול הקהילה היהודית, החשה שנעשה אי-צדק משווע), את המנהיגים הפוליטיים עצמם (שלתפקידם יכול להיות גם משקל "בדיון הציבורי"), וכן האזרח הפשוט ("שאין עוררין על כך ששמורה לו הזכות להגיב בשלילה (באמצעות  חבר מושבעים היושב בדין), לשאלת האשמה, אם נראה לו שהשכרות ביטלה את אחריות הנאשם^[3] ", ואינו מבין, בצדק, כיצד ניתן להכריז שאין האחריות חלה על אדם לאחר שביצע רצח   בעקבות מעשה עברה פלילית קודמת בגין צריכת סמים), אסור לשכוח שאנחנו חיים במדינת חוק, וההחלטה שניתנה היא בעלת היגיון משפטי (נוראי) – אלא, כמובן, כשמגינים על הטענה שהיה להטיל על חבר מושבעים להביע את דעתו, האם למרות השפעת החשיש, הרוצח היה מודע או לא מודע למעשהו.

אם אנחנו נצמדים ליישום הטהור והפשוט של החוק, ואם אנו מוכנים לשקול שאותו פתרון היה חל אם הינדי היה הורג באותן נסיבות אדם שהוא אתאיסט, או, לו נוצרי היה מבצע מעשה שכזה כנגד מוסלמי; אין ספק שניתן לטעון כנגד החוק הצרפתי שאינו מושלם, אבל לבטח אין לבוא בטענה לרשויות המשפט שהן ארגנו (לפי כמה מההערות שהושמעו) "עיוות דין" או אפילו (על פי הערות אחרות) "רישיון להרוג".

לאור החקירה וחוות הדעת הפסיכיאטריות, השופט העריך שקיימות "סיבות מתקבלות על הדעת", להחיל את סעיף L.122-1 לדין הפלילי, שעל פיו: "אין אדם נושא באחריות פלילית במידה והיה  בעת האירוע, תחת מצב של הפרעה נפשית, או הפרעה ששורשה נוירו-נפשית (עצבית-פסיכולוגית), שגרם לביטול כושר ההבחנה שלו או השליטה במעשיו."

בהנחה מיוחדת זו, מוטל על בית המשפט החוקר^[4] (מחלקה בבית המשפט לערעורים, שהיא הרשות החוקרת הבלעדית ברמה השנייה, שעליה מוטל הניהול התקין של החקירה), המונחה על ידי השופט החוקר, להביע את דעתו לגבי יישום לשון החוק בעניין.

רשות שיפוטית זו חשבה "שקיימים אישומים מספיקים" נגד ק. טראורה, על ביצוע רצח "שהוא חמור עוד יותר, מתוקף הנסיבות שהמעשים בוצעו בגלל ההשתייכות של הקורבן לדת היהודית."

שופטי בית המשפט לערעורים, הדגישו היטב שהשתייכותו של הקורבן לדת מסוימת, מהווה סיבה מחמירה (בדיוק כמו בפרשת מיריי קנול, ניצולת שואה, שהותקפה באגרופים בביתה ב- 23 במרץ 2018, בית המשפט לערעורים של פאריס אישר ב- 19 בנובמבר 2020, את אופיו האנטישמי של הרצח).

אבל חוות הדעת הפסיכיאטריות השונות שבוצעו בפרשת טראורה, הגיעו למסקנה שהרצח "בזמן ביצוע המעשה, [נבע] מנשיפה חדה של טירוף^[5]."

אכן בהחלט, אותה נשיפה של טירוף היא באחריותו של הרוצח עצמו, ונגרמה (לפי המומחים), עקב השימוש הקבוע שלו בחשיש, ששום אדם אחר, מלבד הוא עצמו, הכריח אותו לצרוך את הסם. בעניין זה, גב' ציינטרה, הפרקליטה מטעם המדינה בבית המשפט העליון, ציינה שבמקרה זה הרעלת החשיש (ההתמכרות) קיימת מזה שנים רבות, היא חזקה מאוד והיא מרצון, מלבד העובדה שעצם השימוש בסם, זו עבירה "היות והשימוש בסמים אסור על פי הדין הפלילי." השופטת עצמה מציגה את השאלה^[6]  "האם ניתן עדיין לשמור על חוסר אחריות פלילית כנגד אדם שביצע עבירה או פשע זה בכוונה, בעוד שאותו אדם עצמו, קודם לביצוע העבירה או הפשע, עשה טעות בכך שהשתמש באופן חופשי בחומרים שהם המקור לביטול יכולת ההבחנה או הבקרה על מעשיו במועד ביצוע העובדות המיוחסות למעשה."

לאחר הסברים משפטיים ארוכים ורלוונטיים (ואפילו היסטוריים), מבוססים על פסיקה קודמת, היא מסיקה כי במצב החוק, הטעות שקדמה למעשה, אינה שוללת היעדר אחריות פלילית בגין הפרעה נפשית במקרה של פשע או עָווֹן בכוונה תחילה. במילים אחרות, שימוש מרצון בסמים על ידי רוצח, אינו מונע שניתן להכריז עליו כמי שאינו נושא באחריות.

המשיב הוכרז אפוא, כחסר אחריות פלילית על-ידי בית-המשפט לערעורים, על בסיס יישום הטקסט האמור לעיל – "כושר ההבחנה שלו היה לקוי בעת ביצוע עובדות המעשה".

בית המשפט העליון אישר פתרון זה, בהתייחסו ללשון סעיף 122-1 לחוק הצרפתי, שאינו עושה כל הבחנה שהיא "על פי מקור ההפרעה הנפשית, שגרם למבצע המעשה לאבד את המודעות למעשיו.^[7]"

במילים אחרות, לא משנה מה מקור או אופי הבעיה הנפשית, אם בעליו מבצע המעשה, אינו מודע למעשהו במועד ביצוע המעשה, ואין זה משנה מה חומרתו, לא ניתן לגזור את דינו;   אדם שהפך לא מודע (למעשיו) לאחר שבילה מספר חודשים בכת, או רוצח מתוך הכרה, שלפתע הפך למשוגע, כשבלע דשן כימי בשעה שעבד בגינתו, אין ספק שיישפט באופן זהה.

ניתן אולי לבקר מוסרית פתרון זה, אבל זה מה שהטקסט קובע במפורש;   לכן הגיוני מאוד שבית המשפט העליון מאשר שהדין הפלילי הצרפתי (שנתון לפרשנות מחמירה – כלומר, שלא ניתן ליישם טקסט שיפוטי המטיל אשם, רק בתנאי שיש בכך בביטחון, קביעה משפטית המטילה אשם על מעשה מסוים) "אינו מבדיל לפי מקור ההפרעה הנפשית, שהובילה לביטול ההבחנה.^[8] "

יהא זה אפילו מסוכן מאוד עבור המתדיינים ומנוגד לעקרון הפרדת הרשויות, שהשופט יכול כמובן לתת פרשנות לחוק, יפעל מעבר לקבוע בחוק, בהחלטה "להבדיל במקום בו המחוקק בחר שלא להבדיל.^[9] " החוק פשוט אומר שהפרעה נפשית, משחררת מאחריות פלילית, אך אינו עושה הבחנה על פי מקור ההפרעה האמורה, ואינו חוזה את המקרה של ביצוע מעשה מרצון, של האדם שנפגע ממנה (מהשימוש בסמים).

לפיכך, בית המשפט העליון מאשר ש- "ההחלטה של בית הדין לחקירות, תואמת לחוק שבתוקף."

ניתן אולי להצטער על כך שבית המשפט העליון שלנו, לא נקט בטיעון הנוסף, שהועלה  על ידי פרקליטת התביעה מטעם המדינה במסקנותיה הסופיות, מה שהיה מתיר את קיומו של משפט, תוך שפיטת הרוצח בגין טעותו, "כלומר, השימוש בחשיש, שהוא המקור לביטול כושר ההבחנה שלו, סיבה בלעדית במעבר לביצוע פעולה פלילית", ש– "בוצעה בשעה שההבחנה לא התבטלה", ו- "סביר להניח שהייתה מוגדרת כפלילית לאור השלכותיה, (לביצועה) שלא בכוונה תחילה" (הרצח).

נראה שאם יש מקום לנהל היום מאבק, זה אולי למען: (I) תיקון לשון החוק (על כל המלכודות שיועלו בכל פעם שמבקשים לשנות הוראה הקיימת בחוק כתגובה לאירוע ספציפי, במיוחד שקיימת הסכנה שבמקרה זה, תועבר  האחריות ליישום טקסט המופיע בחוק העונשין לרופאים או לפסיכיאטרים^[10], ו – "סוגים אחרים של שכרון (הרעלה) מרצון, יכולים לנבוע מהתנהגות פסולה, מבלי שיהוו עבירה פלילית, כמו שתיית אלכוהול בכמות מופרזת בחלל פרטי, או נטילת תרופות פסיכו-אקטיביות במינונים חריגים"^[11]…), אין ספק, (II) שתיקון ההליך הפלילי^[12] כדי שחבר מושבעים יביע את דעתו בתוקף מצפונו (במקום שיידון הדבר בפני בית המשפט לערעורים) לגבי השאלה האם למרות "הנשיפה המטריפה", הרוצח שמר עדיין על רצונו להרוג^[13] (שהפך לאפשרי בגלל השנים הרבות של שנאתו לשכנה שלו ולמה שהיא מייצגת), אבל לבטח לא להאשים את בית המשפט העליון, המיישם את לשון החוק האמור כלשונו;  לחשוב אחרת, יהווה פתיחת דלת לכל הפרשנויות המשפטיות המסוכנות, שעלולות למצוא עצמן מהר מאוד (למשל בפורומים בינלאומיים אחרים, נגד כל אלו המקדמים בצדק, את המאבק באנטישמיות ובגזענות, כמו גם נגד הגנת אותן מדינות המגלמות אידאלים אלה.

***

מאת: פרנסואה פונטייה, עו"ד מוסמך בצרפת ובישראל

[1] התובעת מטעם המדינה בבית המשפט העליון של צרפת, ציינה בעצמה (סעיף 2.1 בחוות הדעת שלה):  "הבלבול שנגרם מהסיקור התקשורתי הרחב של הפרשה הכואבת הזו במיוחד למשפחתה של קורבן הרצח."
[2] "בושה למערכת הצדק הצרפתית", על פי תגובות של גולשים רבים ברשת האינטרנט.
[3] פרופ' א. גרסון, בתחילת המאה ה-20, צוטט על ידי פרקליטת התביעה מטעם המדינה בעמ' 33 לחוות הדעת שלה.
[4] בצרפת ישנו בית משפט מקדמי המנהל את החקירה, לפני ההחלטה להגיש תביעה. בשונה מהארץ.
[5] פסק דין של הרשות המשפטית החוקרת.
[6] עמ' 31 בחוות הדעת שלה.
[7] קומוניקט של בית המשפט העליון
[8] החלטה של בית המשפט העליון
[9] קומוניקט של בית המשפט העליון
[10] ראה לדוגמא עמ' 26 בחוות דעתה של עורכת הדין, התובעת הכללית מטעם המדינה: "המושגים  ביטול ועיוות ההבחנה והבקרה על המעשים, למעשה אינם מוגדרים על ידי הפסיכיאטר, ואין בנמצא כל מינוח של מצבים פתולוגיים, שאופיים עלול להוביל לחוסר אחריות פלילית." 
[11] להשוואה, תת-סעיף 2.1.3 עמ' 3, בחוות הדעת של התובעת הכללית מטעם המדינה.
[12] התובעת הכללית מטעם המדינה, מציינת נתיב (חשיבה) (עמ' 86 בחוות הדעת שלה): "החוק בלבד יכול לקבוע כלל מנוגד מחייב, כאשר כל חוות דעת המומחים אינן במשמעות של חוסר אחריות פלילית, בעת הפניית הדיון לבית המשפט המחוזי לעניינים פליליים.”
[13] ברור, במידה ושכרון החושים גורם או אינו גורם להיעלמות הרצון החופשי.